לבד..

מכירים את ההרגשה שיש לכם מלאא חברים אבל עדיין מרגישים כ"כ לבד??

כי זה מה שאני מרגישה רוב הזמן..

תבינו, אני ממש אוהבת שחנ"שים {שיחות נפש..} ואני אוהבת לפתור בעיות של חברות שלי..

אאני מאוד אוהבת את זה ואני חושבת שבעתיד אני יעבוד במקצוע כזה..

אבל הבעיה היא, שאני חושבת שברות שלי דיי לקחו את זה רחוק מידיי..

 אני אוהבת לעזור להם. באמת.. אבל..

לפעמים אני מרגישה, שבין העזרה לכל אחת מהם.. אני שוכחת את עצמי באמצע..

קורה גם לפעמים שאין לי מצב רוח מי יודע מה, ואני צריכה עידוד..

והם לא ממש יודעות מה להגיד כדי שהמצב רוח שלי ישתפר..

אני צריכה להזכיר לעצמי שוב ושוב שרוב האנשים בעולם לא בדיוק יודעים מה להגיד בזמן המתאים..

ואם אני כן יודעת, זה לא אומר שגם הן צריכות לדעת..

אבל זה קשה.. כי היום למשל, היה לי מצברוח על הפנים בגלל משהו שקרה...

אבל לאא רציתי להראות את זה לכל השכבה.. אז ניסיתי להסתיר את זה כשחייכתי וצחקתי עם כולם..,

כשלהם זה קורה, אני יכולה לראות על העיינים שלהם שמשהו לא בסדר..,

הם, לא מצליחוות לעשות את זה..

לפעמים הם אפילו לא שמות לב.. ואז, אני צריכה לשכוח לרגע מהבעיות שלי ולעזור להם..

אני בטוחה שאם הם היו יודעות הם לא היו מתנהגות ככה..

אבל אני לא רוצה לפגוע בהם ולהגיד להם..

ועכשיו, אין לי מושג מה לעשות..