"מה קרה??" שאלתן אותי, "לפי מה שידוע לנו, אין לך שום סיבה להיות עצובה..אז למה זה?"
'זה בגללכן!' רציתי לצעוק, לשחרר, אבל לא יכולתי, הייתן נעלבות.
הכל התחיל בתחילת שנה שעברה. אז, אתן הכרתן, ונהייתן החברות הכי טובות.
אחרי חצי שנה, התחלנו להתחבר, וגם אני הצטרפתי אליכן. נהיינו שלישיה.
לאחר מכן באו רגשות האשמה.
הרגשתי שהפרדתי בין חברות טובות, ושאני סתם 'תקועה' באמצע.
ואתן הרגעתן. אמרתן שאפשר גם בשלישיה ושאני לא צריכה לדאוג.
הרגעתן אותי.
ועכשיו, מסתבר שזה לא כמו שחשבתי.
מסתבר שאתן מעדיפות אחת את השניה ולא אותי.
ולא היה לי בעיה עם זה, באמת!
אבל גרמתן לי לחיות באשליות. כבר כמעט שנה!
אם לא הייתן אומרות ששלישיה זה גם טוב, ואפילו עדיף,
לא הייתי מפתחת ציפיות והיינו נשארות כחברות טובות, אבל לא הכי.
עכשיו אני פתאום מבינה שיש דברים שאתן מסתירות ממני.
ואני מבינה שאני צריכה להתחיל להתרחק כבר עכשיו.
אחרת זה יהיה יותר כואב.
עכשיו אני פתאום רואה, זה כבר לא אנחנו.
זה אתם ואני.
אתם ביחד.
ואני- לבד..
;){kind=link}